הכול על תוף אודו — Udu

כלי הקשה ממלאים תפקיד מרכזי במסורות רבות של המוזיקה האפריקאית. לצד ליווי שירה וריקוד, לכלי הקשה שונים יש תפקידים חברתיים וטקסיים. אודו הוא אחד הכלים המזוהים עם מסורות אלה, וכיום אפשר לשמוע אותו גם בהרכבים ובסגנונות מוזיקליים מחוץ לאפריקה.

המילה Udu פירושה כלי קיבול בשפת האיגבו. בצורתו המוכרת זהו כלי חרס דמוי כד, בעל פתח בצוואר ופתח נוסף בצד הגוף. מנגנים בו בידיים, באמצעות כפות הידיים וקצות האצבעות. הקשה על אזורים שונים בגוף, ולעיתים חיכוך במשטח מחוספס, יוצרים גוונים שונים.
צליל האודו משלב גוני בס חלולים, המזכירים לעיתים טיפות מים, עם הקשות קצרות וחדות יותר על גוף החרס. צורת הכלי, גודלו ומיקום הפתחים משפיעים על התגובה שלו. נגני קונגה ובונגו עשויים למצוא בו דרך נוספת לעבוד עם גוני צליל ומגע; אין לצפות שכל דגם יישמע כמו דרבוקה או טאבלה.

לקריאה נוספת: הכול על הדרבוקה

ההיסטוריה של האודו

כדי להכיר את האודו, כדאי להתחיל בהקשר של מסורות כלי ההקשה באפריקה. הכלי מזוהה עם קהילות איגבו בדרום־מזרח ניגריה. מסורת הנגינה בו קשורה במיוחד לנשים ולכלי החרס שיצרו. צורתו מזכירה כד מים ביתי. הקשר בין כלי קיבול מחמר לבין יצירת מוזיקה חשוב להבנת האודו, אך יש להבחין בין השימוש בכלי חרס לאחסון לבין השימוש בכלי נגינה בעל פתח צדדי.
האודו משמש במסגרות מסורתיות וטקסיות, לצד שימושים מוזיקליים בני זמננו. עם השנים פיתחו בונים גם דגמים חדשים בהשראת הכלי הניגרי. כיום אפשר לשלב אותו בתוך הרכבים אקוסטיים, הקלטות והופעות בסגנונות שונים.
אם אתם מעוניינים באודו, עיינו בדגמים באתר ובדקו את המידות, החומר ואפשרויות הנגינה של כל כלי. אפשר לפנות אלינו לקבלת פרטים על הדגם שמעניין אתכם ועל זמינותו.

איך מייצרים אודו?

גופו של אודו מסורתי עשוי מחמר שעובר עיצוב, ייבוש ושרפה. בונים שונים משתמשים בשיטות שונות, כגון עיצוב ביד או באובניים, ובדגמים מסחריים קיימות גם שיטות אחרות. אין שיטת ייצור אנטולית או חיתית אחת שמגדירה את כל כלי האודו.

לאחר העיצוב מייבשים את הגוף ומכינים אותו לשרפה בהתאם לחומר ולשיטת העבודה. עיטורים, גימור, זיגוג וסוג הכבשן משתנים בין יצרנים. גם משך השרפה והטמפרטורה אינם קבועים לכל כלי; את תהליך הייצור המדויק יש לברר מול הבונה.

מועד הייצור תלוי בסדנה ובתנאי העבודה, ואינו מוגבל לחודשים מסוימים. האודו מזוהה עם מסורת ניגרית, אף שכלים בני זמננו מיוצרים גם במדינות אחרות. אפשר להשתמש בו בהקלטות ובהופעות בהתאם לצורכי ההרכב.

מגע כף היד בפתח והסרתה משנים את תנאי התהודה ואת הצליל. הקשות על גוף החרס מוסיפות גוונים קצרים וחדים. התוצאה תלויה במיקום המגע, בתנועת היד ובמבנה הכלי; אין כלל שלפיו הקשה איטית באצבע תמיד יוצרת בס.

מהו תוף אודו?

אודו הוא כלי הקשה המזוהה עם קהילות איגבו בניגריה ועם מסורות נגינה של נשים. הוא בדרך כלל עשוי מחרס, ובעל גוף דמוי כד עם צוואר צר ופתח נוסף בצד. אפשר לשלב הקשות בכפות הידיים ובאצבעות, כיסוי של הפתחים ושחרורם. כל דגם מגיב מעט אחרת, והטכניקה מתפתחת באמצעות הקשבה ותרגול.

בצורתו המסורתית, האודו שונה מתוף בעל ממברנה: הפתחים אינם מכוסים בעור מתוח, והצליל מופק באמצעות האוויר בחלל הכלי והקשות על החרס. לצד זאת קיימים דגמים מודרניים שמשלבים גם ממברנה. לנגינת בס אופיינית משתמשים בכף היד על
הפתח הצדדי. שילוב בין המגע בפתח לבין הקשות באצבעות על הגוף מאפשר ליצור דפוסים קצביים וגוני צליל שונים בשתי הידיים.

לקריאה נוספת: הכול על כלי הנגינה עוד

איך מנגנים באודו?

החלל הפנימי והפתחים של האודו פועלים יחד בתהודה. כך אפשר להפיק ממנו מגוון גוני צליל. לצליל הבס האופייני, מכסים את הפתח הצדדי בכף היד ומשחררים אותו בתנועה מהירה, תוך השארת פתח הצוואר פתוח. סגירה קצרה ולאחריה פתיחה יכולה ליצור מעבר מצליל נמוך לגבוה יותר. שלבו זאת בהקשות עדינות על גוף הכלי והקשיבו להבדלים בין אזורי המגע.

באודו מנגנים בהקשה ובתנועות כיסוי ושחרור של הפתחים. בעזרת שתי הידיים אפשר לשלב צלילי בס עם הקשות קצרות יותר ולבנות מהם מקצב. התחילו בדפוס פשוט, והוסיפו בהדרגה חילופי ידיים וגוני צליל.

התרגול מתמקד בתיאום בין הידיים, בתזמון ובהקשבה לתגובת הכלי. אין צורך להכות בעוצמה רבה כדי להתחיל; עבדו על תנועה נוחה ועל מקצב עקבי.